פורטל נפגעי רשלנות רפואית ונזקי הגוף

רשלנות רפואית בביצוע פעולה נוספת תוך כדי ניתוח מבלי שהתקבלה לכך הסכמת המטופל

מאת: עו"ד אבי לוטן

בע"א 3108/91 נ. נ' ד"ר קורט וייגל התבררה בפני בית המשפט העליון תביעת רשלנות רפואית בגין הסרת צלקת תוך כדי ניתוח בצורה רשלנית ומבלי שהתקבלה לכך הסכמת המנותח.

המערער, סבל מפגם מולד בגבו התחתון. בצילומי רנטגן שנעשו בגבו נתגלה כי הוא סובל מ-spondyolysis¬- קרי, חוסר חיבור של הלמינה (היא החלק האחורי של קשת החוליה בעמוד השידרה, ובמקרה דנן - החוליה 5-L), בעטיו יוצרת הלמינה החופשית לחץ על שורשי העצבים וגורמת לכאבים. כן אובחן, כי הלה סובל מ- ,spondyolisthesi sתופעה של חוסר יציבות בעמוד השידרה, אשר הביאה לכך שהחוליה L-5 החליקה על גבי החוליה 1- sשמתחתיה. תזוזה זו של החוליות עלולה גם היא לגרום לתופעות מהן סבל באותה עת המערער - קרי, כאבים עזים, הגבלות קשות בתנועה ואובדן חלקי של התחושה בגפים התחתונות. בשל כך, הציע ד"ר וייגל, מנהל המחלקה האורטופדית בבית חולים "השרון", לבצע ניתוח, במסגרתו יבוצעו שתי פעולות נפרדות:נהאחת, "ניתוח על שם גיל", בו כורתים את הלמינה החופשית, היוצרת לחץ על שורשי העצבים; והשנייה, ניתוח של איחוי חוליות, שבו נלקחים מגוף המנותח שבבי עצם, "הנשתלים" באזור בו קיימת אי יציבות בעמוד השידרה, ומביאים לחיבור החוליות ולייצוב עמוד השידרה. בתחילה בוצע הניתוח שכלל את הפעולה הראשונה המתוארת לעיל. ניתוח זה לא הוביל להטבה במצבו ועל כן הוחלט לבצע ניתוח נוסף של איחוי חוליות. במהלך הניתוח, החליט ד"ר וייגל להסיר צלקת עבה ורחבה, הדבוקה בין השרירים העוטפים את עמוד השידרה, והמכסה גם את שורשי העצבים היוצאים מעמוד השידרה. זאת כיוון שסבר, שייתכן שכאביו של המטופל נובעים מהלחץ המופעל על שורשי העצבים על ידי הצלקת, והחליט להסיר את הצלקת מן המקום. במהלך פעולה זו גרם לפגיעה במעטפת חוט השידרה המכסה על האלמנטים העצביים המהווים את חוט השידרה. לאחר הניתוח החל המטופל להתלונן על תופעות של אי שליטה בסוגרים ופגיעה בכוח הגברא. תביעת הנזיקין בעילות של תקיפה רפואית ורשלנות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ועל כן הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי התקיימה רשלנות רפואית תוך דיון בסוגיות הבאות:

האם נתקיימה עוולת התקיפה?

ביהמ"ש העליון קבע כי לצורך מענה על שאלה זו יש לבחון אם נתקיימה הסכמה להסרת הצלקת ובמיוחד האם נתקיימה הסכמה משתמעת לפרוצדורה זו. נקבע כי אין מחלוקת באשר להסכמתו המפורשת של המערער לאיחוי החוליות, ומאידך לאי הסכמה שכזו להסרת הצלקת. לעניין שאלת הסכמתו מכללא נפסק כי אין הלכה המגדירה כיצד הסכמה זו תוסק ולכן יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של המקרה.

ראשית, בית המשפט העליון לא מצא לנכון להכריע בדברי בית המשפט המחוזי כי רופא מנתח, אשר גילה במהלך ניתוח מתוכנן דברים בלתי צפויים המצדיקים הרחבה של תכנית הפעולה המקורית או סטייה ממנה, רשאי לסטות באופן המתחייב מהפעלת שיקול דעת רפואי סביר. זאת כיוון שבמקרה דנן לא היה מדובר בהתפתחות בלתי צפויה, אשר הולידה את הצורך בביצוע הפרוצדורה של הסרת הצלקת. כמו כן, נקבע כי אין להשתמש בתואנה כי ד"ר וייגל נהג בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת, שכן אין מעמד בכורה לקיומה של פרקטיקה רפואית על חשבון הסכמתו של החולה.

שנית, בית המשפט העליון לא קיבל את נימוקיו של בית המשפט המחוזי, לפיהם, אם ניתנה הסכמה לטיפול רפואי אשר נועד למטרה מסוימת, יש לכלול בהסכמה זו גם טיפולים דומים מבחינת מטרתם ומהותם, וכי בהנחה שהסכמת החולה לטיפול המקורי התבססה על מידע מלא בדבר הפרמטרים המהותיים הכרוכים בטיפול, כגון הסיכונים והסיכויים הכרוכים בו, ניתן להניח, לפי קו מחשבה זה, כי החולה היה מסכים גם לטיפול הנוסף, אשר אינו שונה במהותו מן הטיפול המוצע. לדברי בית המשפט העליון, בנתוניו העובדתיים של המקרה לא נמצא בסיס להנחתו של בית המשפט קמא בדבר היעדר הבדל של ממש בין הניתוח אשר תוכנן להתבצע לבין ניתוח הסרת הצלקת, אשר בוצע בפועל. אדרבה, בשני הניתוחים הנ"ל קיים הבדל של ממש, המתבטא הן בשונות בסיכונים הכרוכים בניתוחים והן בסיכויים להצלחתם. מן האמור לעיל הוסק כי נתקיים במערער מעשה תקיפה. המסקנה איננה משתנה נוכח העובדה כי המטופל חתם על טופס הסכמה, שכן ההוראה שבטופס נועדה לכסות מקרים שבהם מתעורר צורך שאיננו צפוי לביצוע פעולות רפואיות. במקרה דנן, הצורך בדבר קיומה של הצלקת והסרתה היו ידועים מלכתחילה. כמו כן, יש לפרש את ההסכמה כמתיישבת עם עקרון היסוד של זכות החולה על גופו.

האם נתקיימה עוולת הרשלנות?

לצורך מענה על שאלה זו יש לבחון האם הפר ד"ר וייגל את חובת הזהירות אשר הוא חב כרופא למערער. נמצא כי ישנו בסיס לטענת הרשלנות באשר לטכניקה בה בחר הנתבע לבצע את הניתוח. לדעת מומחים, כדי להימנע מפגיעה במערכת העיצבית, ניתוח שכזה אמור להיערך בזהירות רבה. מעובדות המקרה עולה כי הנתבע סטה מן הסטנדרט המקובל של מנתחים סבירים בתחומו, וביצע את הסרת הצלקת באופן בלתי זהיר, אשר אינו עולה בקנה אחד עם הסיכונים החמורים הכרוכים בפעולה זו ואשר - למרבה הצער – התממשו.

באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התרשלותו של הנתבע לבין התרחשות התוצאה המזיקה, נקבע כי בפעולת הסרת הצלקת היה פוטנציאל ממשי לפגיעה בעצבים השולטים בפעולת הסוגרים. עוד נטען כי בהתרשלותו של הנתבע בביצוע הפרוצדורה הנדונה היה כדי להגדיל באופן ניכר הן את הסיכון לנזק לסיבי העצבים באזור הניתוח והן את הסיכון הנגזר לפגיעה התפקודית שממנה סובל המערער מאז ביצוע הניתוח. בנסיבות אלה יש לומר, כי התקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין ההתרשלות ובין הנזק, לפחות לכאורה, וכי הנטל להביא ראיות אשר ישללו מסקנה זו עבר אל שכמו של ד"ר וייגל. נטל שלא הצליח לעמוד בו.

באשר לכך, קבע ביהמ"ש העליון כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי התקיימה רשלנות רפואית וכי יש להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שישמע ראיות בדבר הנזק שנגרם והיקפו.

לגולשי הפורטל עומד ייעוץ ראשוני באמצעות עו"ד אבי לוטן המייצג מקרים קשים של רשלנות רפואית. פניה ישירה לעו"ד לוטן: 054-7930927. טל': 03-6916555, דוא"ל:lotanlaw@gmail.com