פורטל נפגעי רשלנות רפואית ונזקי הגוף

איחור באבחון דימום תת עכבישי ומפרצת מוחית גרם לפגיעה נוירולוגית

מאת: עו"ד אבי לוטן

בת"א (ת"א) 1666/05 י.נ נ' ד"ר ראיסה גראץ ואח' הוגשה תביעת רשלנות רפואית בגין איחור באבחון של דימום ממפרצת מוחית.

התובעת עם רקע רפואי הכולל יתר לחץ דם אשר טופל תרופתית ועודף משקל. ביום 15.6.98 הגיעה התובעת לחדר המיון של בי"ח קפלן, מלווה בבתה. היא התלוננה על חולשה, סחרחורת, הרגשה רעה וראיית "שחור מול העיניים", ללא חבלת ראש או איבוד הכרה. בקבלתה נמדד לחץ דם גבוה (176/105); היא נבדקה ע"י רופא עיניים והבדיקה נמצאה תקינה. כן נרשם שמצבה הכללי טוב והיא בהכרה מלאה.התובעת טופלה תרופתית במשככי כאבים ותרופה להורדת לחץ הדם ושוחררה באותו יום לביתה, בהמלצה להמשך מעקב הרופא המטפל.

למחרת, ביום 16.6.98 נבדקה התובעת ע"י רופאת המשפחה שלה, אשר הגיעה אליה לביקור בית עקב המשך התלונות ביחס לכאבי ראש, סחרחורת ובחילות. לחץ הדם שנמדד היה 170/90 ועפ"י הרישום של רופאת המשפחה התובעת שכחה לקחת כדורים נגד לחץ דם; כן צוין כי לא נתקבל מהתובעת מכתב השחרור מחדר המיון. בסיום הבדיקה המליצה הרופאה על המשך מעקב לחץ דם.

ביום 17.6.98 נבדקה התובעת שוב ע"י רופאת המשפחה והמשיכה להתלונן על כאבי ראש וסחרחורות. הרופאה הפנתה אותה לחדר המיון בבי"ח קפלן. בקבלתה לחדר המיון נרשם: "כאבי ראש במשך שלושה ימים באופן רצוף"; כן נרשם שהיא סובלת מיתר לחץ דם ומטופלת באופן קבוע בתרופות. בבדיקה נוירולוגית נרשם שהיא מתלוננת על כאבי ראש מזה יומיים; ממצאי הבדיקה העלו קישיון עורף וחולשת עצב קרניאלי שישי והומלץ על CT מוח, אשר ממצאיו הדגימו דמם תת-עכבישי.

התובעת הועברה באותו היום למחלקה הנוירוכירורגית בבי"ח שיבא. בקבלתה היתה במצב של הכרה מלאה ובדיקתה הנוירולוגית היתה תקינה, למעט חולשה של עצב 6 מימין.
ממצאי בדיקת CT מוח הדגימו דימום סאב-ארכנואידלי (תת-עכבישי) ומצבה הוגדר כדמם תת-עכבישי (SAH) בדרגה II (מתוך 5). מצבה הנוירולוגי החל להתדרדר לאחר קבלתה והיא שקעה למצב של חוסר הכרה; נערך לה צנטור בו אובחנה מפרצת (אנאוריזמה) של העורק המחבר הקדמי של המוח (התרחבות בדופן העורק).
CT מוח הדגים הרחבה הדרגתית של חדרי המוח ובהמשך אובחן הידרוצפלוס (הצטברות נוזל מוחי-שדרתי בתוך חדרי המוח), שגרם להתדרדרות במצבה והצריך ניקוז חיצוני של חדרי המוח. התובעת נותרה עם חסרים נוירולוגיים שכללו חולשת יד שמאל וקשיים בדיבור. בדיקה שנערכה לה הדגימה מצב של VASOSPASM (כיווץ כלי הדם המוחיים בתגובה להשפעת הדימום). ביום 9.7.98 בוצע בתובעת טיפול אנדו-ואסקולרי (צינטור) לסגירה דפיניטיבית של המפרצת במטרה למנוע את הישנות הדימום. ביום 20.7.98 הועברה התובעת למחלקה שיקומית בבי"ח שיבא, וכעבור מספר ימים, בתאריך 26.7.98, הועברה לבי"ח "לוינשטיין" לאשפוז שיקומי כשהיא במצב סיעודי מלא, זקוקה לעזרה מלאה בפעולות יומיומיות כגון רחצה, לבוש, אכילה; וסובלת, בין היתר, גם משיתוק מוטורי משמאל. האשפוז בבי"ח לוינשטיין נמשך כחצי שנה עד לתאריך 10.1.99; ומשם היא הועברה למרכז הסיעודי "קרית שלום" בת"א בו היא שוהה עד היום.

ראשית צוין, כפי שעולה מחוות-הדעת הן של מומחי התביעה והן של מומחי ההגנה, דימום תת-עכבישי ראשון ממפרצת עורקית מוחית מהווה מצב חירום רפואי, שעלול להיות קטלני בשל הסיכון הגבוה לדמם חוזר מהמפרצת המלווה בתחלואה קשה, נכות מלאה ואף מוות.
ישנה הסכמה בין המומחים על החשיבות באבחון קיומו של דימום ראשון ממפרצת במוח. במצב של מפרצת מדממת יש צורך לטפל בה על מנת למנוע דימום חוזר מאותה מפרצת, מאחר והחולה נמצא בסיכון גבוה לדימום חוזר שיכול להיות פטאלי. בהמשך העיד שהסיכון המקסימלי לדימום חוזר מתרחש ב-48 השעות הראשונות לאחר הדימום הראשון ולכן ישנה חשיבות לטפל בסגירת המפרצת מוקדם ככל האפשר.

בענייננו, אכן אצל התובעת לא הופיעו מלוא הסימנים המובהקים המתלווים לקיומו של דימום תת-עכבישי. עם זאת, היא כן התלוננה על כאבי ראש עזים ולחץ הדם שנמדד בהגעתה היה גבוה מאוד.

יודגש כי אמנם התובעת היתה בעלת רקע קודם של יתר לחץ דם, אולם היא טופלה תרופתית במשך שנים לאיזון לחץ הדם, ועל כן השילוב של כאבי ראש עזים שתקפו אותה בפתאומיות, ושל לחץ דם גבוה במיוחד, - הצדיקו והצריכו מאמץ סביר לאבחון מקור הכאבים שתקפו אותה. בנסיבות המיוחדות של התובעת, מאמץ סביר זה פירושו עריכת בדיקת CT ראש, אשר יכולה כאמור לזהות דימום תת-עכבישי ב-95% מהמקרים.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל מתבקשת לדעת ביהמ"ש המסקנה שהרופאה אשר בדקה וטיפלה בתובעת בחדר המיון, לא פעלה בשקידה ראויה תוך מאמץ סביר במטרה לברר ולחקור אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת החלטה הולמת בעניינה של התובעת, אלא הסתפקה בכך שהתובעת "הגיבה" למשככי הכאבים והטיפול התרופתי להורדת לחץ הדם, על מנת להורות על שחרורה מביה"ח.

בנוסף קבע ביהמ"ש שאין ספק שרופאת משפחה היא אינה בעלת המומחיות המקצועית ו/או הכלים הרפואיים לאבחון מצב של דימום תת-עכבישי מוחי; אולם דווקא משום כך רובצת עליה אחריות כבדה, בין היתר מכיוון שהיא בעלת היכרות ארוכת ימים עם ההיסטוריה הרפואית של התובעת.

במקרה דנן, ניתן לאמור שרופאת המשפחה בדקה את התובעת בשלב השני בשרשרת הטיפול; היא נקראה לביתה של התובעת לאור תלונות על כאבי ראש; היא ידעה שהתובעת פנתה יום קודם לכן לחדר המיון עם אותן תלונות, אך מכתב השחרור לא נמסר לה ומעדותה עולה שהיא לא עשתה מאמץ מיוחד כדי לקבלו לידיה ולעיין בו. הרושם שהתקבל הוא שהרופאה הסתמכה על המידע לפיו התובעת לא נטלה את התרופות נגד לחץ דם וייחסה זאת לתלונותיה הנמשכות.

הפועל היוצא הוא, שהרופאה לא פעלה במאמץ סביר ובשקידה המצופה ממנה כרופאת המשפחה של התובעת, בנסיבות בהן ידוע לה שהתובעת פנתה לחדר מיון יום קודם לכן, מכתב השחרור אינו בפניה; והתובעת ממשיכה להתלונן על כאבים ראש קשים. בסיטואציה מעין זו היה עליה להפנות על אתר את התובעת לחדר המיון של בי"ח קפלן לצורך ביצוע בדיקות נוספות, לרבות CT מוח.

לאור מכלול הראיות שנפרשו בפני ביהמ"ש, מצא ביהמ"ש כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם והתרשלו כלפי התובעת.

הצדדים אינם חלוקים על העובדה שאירוע הסיבוכים מסוג הידרוצפלוס ו-VASOSPASM גרמו לנזקיה של התובעת במלואם, ולא דימום חוזר. אין ספק כי כאשר התובעת הגיעה לבי"ח קפלן, ביום הראשון לאירוע המפרצת והדימום בראשה, מצבה היה כזה שטרם החלו להתפתח אצלה התופעות של ה-VASOSPASM וההידרוצפלוס.
נראה שאין מחלוקת שלא ניתן למנוע לחלוטין את תופעת הלוואי של הואזוספאזם.

עולה מהספרות הרפואית, שאילו היה נעשה אבחון מוקדם של הדימום התת-עכבישי כבר ביומה הראשון של המפרצת המוחית, היינו בתאריך 15.6.98, התובעת היתה מקבלת טיפול המכונה “Triple H”, אשר מטרתו להכשיר אפשרות לטיפול יעיל יותר ב-VASOSPASM לכשזה יופיע ו/או להקטין את הסיכון להיווצרותו ואת דרגת החומרה שלו. אולם, בשלב שבו אובחנה המפרצת אצל התובעת, היה זה כבר מאוחר מכדי להתחיל בטיפול כאמור.

ביהמ"ש קבע שלא ניתן לקבוע, על סמך הספרות הרפואית שהוצגה, כי שיטת הטיפול המתוארת לעיל, היתה מונעת את היווצרות הסיבוכים האופייניים הנלווים למפרצת מוחית; אך כן עולה ממנה שזו שיטת טיפול שננקטת בבתי חולים ונועדה להשיג למצער מטרה של הקטנת נזק. ההתנהלות הרשלנית מצד הנתבעים מנעה מהתובעת את הסיכוי לקבלה ובכך לצמצם את נזקיה.

בנוסף, אין מחלוקת בין המומחים על כך שהסיבוכים הללו גרמו למלוא נזקיה של התובעת.
מכל האמור לעיל ביהמ"ש קבע שלא ניתן לקבוע בוודאות שאילולא התרשלות הנתבעים, היו נמנעים הסיבוכים שאירעו לתובעת עקב המפרצת ואשר גרמו למלוא נזקה.
התביעה הוכיחה במידת ההסתברות המספקת במשפט אזרחי, שהתרשלות הנתבעים חשפה את התובעת לסיכון מוגבר של הסיבוכים בדרגת חומרה גבוהה יותר, ומנעה ממנה את האפשרות לקבל טיפול אפקטיבי יותר עם התרחשותם.

עקב התרשלות הנתבעים, נמנע מן התובעת טיפול רפואי אשר עשוי היה להביא, בהסתברות מסוימת, לצמצם נזקי הפגיעה.
צמצום נזקים בענייננו, ניתן להשוואה לאובדן סיכויי החלמה של נפגע, שכן במקרה הנוכחי, אילו התקבל הטיפול המתאים בזמן הנכון, חלק מתופעות הלוואי לא היה קורה, ובעצם הטיפול היה גורם ברמה כזו או אחרת לעצירתן (או להחלמת המטופל). לאור האמור קבע בית המשפט כי הנתבעים ישלמו 30% מגובה הנזק המחושב של התובע.

לגולשי הפורטל עומד ייעוץ ראשוני באמצעות עו"ד אבי לוטן המייצג מקרים קשים של רשלנות רפואית. פניה ישירה לעו"ד לוטן: 054-7930927. טל': 03-6916555, דוא"ל:lotanlaw@gmail.com